רבים מעיתונאים פנו אליי בנוגע לנפילות המרהיבות והלואיטיות של ג’רי פאולוול ג’וניור, שהתפרסמו ככשלון דרמטי במה שמזוהה לעיתים עם צילום מגזין ומעוררי הדים. בשבוע האחרון, רוב השאלות התמקדו בטענה “הרי ההיפוקריט הזה נאם נגד קיום יחסים מחוץ לנישואין, בעוד שבמעשיו הוא עצמו עסק בכך!”. אחריהן באו טענות אחרות, כמו “ההיפוקריט הזה דווקא נגדה מראש קיום מין לפני נישואין, אבל בפועל העסיק עצמו בפעילות סיזיפית ומרתיעה”.
היום, רוב השאלות נשאו אופי דומה יותר ל”שאלה מדוע אדם יתעסק בפעילות מינית בלתי מקובלת, ובהמשך יגנה באותה מידה חריגה את שאר העולם?”. התשובה היא פשוטה: פאולוול מייצג רבדים של כולנו, העוסקים באותה המלחמה הפנימית המשותפת — והיא מצריכה הזדהות אמיתית, לא מידה של שיפוט או ביקרות.
ברור שפאולוול הוא מקרה יוצא דופן: הוא ניחן בכוח פוליטי משמעותי יותר מרובנו. כמו אביו, הוא ניצל את כוחו כדי להשפיע על חייהם של מיליוני אנשים, באכזריות ובביקורתיות קשה, בעיקר מתוך שנאה וחשש כלפי מיניותם. בהקשר זה, אני שופך אור על נפילתו כמפנה חיובי בחלקו — תהליך של חשיפת הפגמים והחולשות של אישיות ציבורית גדולה ומורכבת.
אך מאחורי ההצהרות והפאשן, יש גם קונפליקט מאוד נפוץ וחלק בלתי נפרד מחווית האדם המודרני: ההתמודדות עם הפרדוקס בין הסטנדרטים התרבותיים של מין “נורמלי” לבין ההעדפות האישיות שלנו, החששות והפנטזיות שאנו חשים ולעיתים מבלים אותם בביטחון עצמי מלא או בהסתרה מפחידה. זהו קונפליקט שהרבה אנשים חווים, ושהולך ומתעצם בעולם שמחלק ומסווג מין ונטיות מיניות לקטגוריות של “רגיל” ו”חריג”, “מקובל” ובלתי מקובל”.
אנשים מפחדים מדברים שונים אודות מין ונטיה, כל אחד ואיך שהוא חווה אותו. מישהו עלול להאמין שהנאה מיחסי פה־ולשון היא פסולה, אחר חשש שמאוורתו בפעילות מינית עלול להיחשב לנטייה שאינה תקינה, זוג אחר חוגג משחקי עינוג כמו עיוורון וסטירת פנים אך מרגיש חשש שדבר זה ייחשב לסטייה מקודשה. יש גם את אלה שאוהבים לצפות באחרים — כיצד הם יוכלו לשתף מבעיות הלב והפנטזיות שלהם? כמה הם מתפללים לישועת אלוהים על חטאים שאינם מרפים מהם, והאם הם מאמינים שה’ סולח להם?
הקונפליקט מיושן אך עכשווי: מי אנחנו לעומת מי שאנו רצים להראות לעולם כשאנחנו “אמיתיים”, “נורמלים” — המאבק הזה הוא החלק הטבעי והכואב בחוויית האדם המודרני, המחלות, ההסתרות והפחדים מכילים שדות קרב פנימיים. כשהנושא הוא מין, ההכרח להתמודד עם תהליכים אלו מחריף משמעותית, כי הוא מעלה על השולחן סוגיות של טאבו, בושה והסתרה — שאלות שהופכות את החוויות המיניות לשדה קרב פסיכו-חברתי.
אני לכינוי את זה בשם “חרדת הנורמליות”, כפי שתיארתי בספר שכתבתי בשנת 1988, “הסודות המיניים שלך”. הפחד שמיניות לא תואמת את הסטנדרטים הוא תופעה נורמלית ולכן, גם חלק בלתי נמנע מחווייתנו האנושית. בכל אופן, התפיסה ש”נורמלי” ו”חריג” הם קיים בעולם תודעתי שחייבים להתמודד איתו. המושג אהוב עלי, והוא מרוחק מהגדרות חד־משמעיות של נורמליות מינית.
אף אחד לא פטור מהמאבק; כולנו חלק מקונפליקט פנימי זה, גם אם איננו עוסקים בפעילות מינית בלתי מקובלת באופן מפורש. מה שחשוב להבין הוא שזה טבעי, חלק ממהות האדם. אנו חיים בחברה שמקבעת ומחלקת מין לקטגוריות, וזו תופעה שמעלה לא פעם רגשי אשמה, בושה ופחד מהחשיפה החברתית — דבר שמאפיין כמעט את כולנו.
ולגבי אנשים שמפעילים כוח פוליטי כדי לשמור או לבקר את המיניות של אחרים, המאבק הפנימי שלהם הופך לעניין ציבורי. הסיבה לכך היא שהציבור והתקשורת מבעירים את נושא המיניות ומדגישים את הסטיות והחריגות, מה שמעצים את ההבנה שהמאבק הפנימי הזה לא שייך רק לפרטים אלא מעורבב עם סוגיות של כוח, שליטה והגדרה חברתי.
העבודה שלי במשך עשרות שנים כוללת מגע עם אנשים שמודעים לחריגות שלהם, ומבינים שהם אינם “נורמליים” על פי הסטנדרטים של חסרי הבעיות שהחברה מכתיבה. חלק ניכר הם, למעשה, אנשים המנהלים מאבק בין הרצון הפנימי שלהם לבין ההקשרים החברתיים והדתיים שמגבלים את חירותם. זאת עבודה מורכבת ומאתגרת, המשלבת קבלה עצמית עם ויתור על שיפוט חיצוני.
המסקנה היא שהפחד מלהיות לא “נורמלי” במיניות — הוא חלק בלתי נמנע מהחיים, וסימן לכך שאנו חיים בחברה שמכתיבה לנו קונספטים, דרישות וסטנדרטים שאינם תמיד תואמים את עצמנו. ההכרה בכך, ולקיחת אחריות על המתח הזה, יכולים להפוך את החוויות המיניות שלנו לנותנות יותר, לחופשי יותר ולאותנטיות יותר.