העובדה שזו לא בדיוק השאלה שהושאלה, לא אומרת שאין נושא שמסתתר מאחורי מאמר ארוך שפורסם ביום ראשון, הנושא נקרא “דברים זרים” ומתייחס לשוק ההון המקוון ההולך ומתפתח של חפצים אינטימיים של אנשים. הכוונה היא בעיקר לנשים, בעוד שהלקוחות הם כמעט תמיד גברים, לעיתים עם פטיש ייחודי שהם קובעים לעצמם.
ומה בדיוק הן אותן “חפצים אינטימיים”? אלו יכולים להיות בגדים כמו תחתונים משומשים או חדשים, מים שנמצאו באמבטיה, שיער שהקצצת, גרביים של חדר כושר, נעליים. וכמובן, גם עוגיות רגילות שאופות ידי נשים יפות עם חיוכים מיוחדים שיכולים להיות חלק מחוויית המבנה של הקונה.
זה שונה בתכלית משעות הצפייה המקדימה בסרטוני אינטרנט בהם נשים מציגות תכנים מיני, כמו עיסוק באוננות, נשיקות, משחק עם ויברטור, שימוש בטמפון או גילוח (בבית השיער, בבית השחי, באזור הערווה)—שכל אלו זמינים לפי בקשה, לעיתים כאשר הנשים מגיבות לבקשות הלקוחות (“תוכל לסדר שם שני אצבעות עכשיו?”).
אפשר לכנות את זה בפשטות, פורנוגרפיה. אבל השאלה המרכזית היא: האם הגבר מקיים במודע יחסי מין? האם התשובה תלויה ביכולתו לשלוח הודעות, או באימוג’י של שבחים שהוא שולח לנשים? עבור הגבר, האם זה פשוט סקס אלקטרוני משופר, ריחוק מחוץ לנישואים, או מונח שאין עדיין לו שם מדויק?
ומה הסיבה שמישהו ירצה לקנות גרביים שנלבשו על ידי אישה שיש לה פנטזיה? ברור שלגבר נעים לשרוק על איבר מינו כאשר מישהי מגרה אותו, אבל איך בדיוק הוא עושה מיצי הדימיון שלו שאותן גרביים הופכות לחפץ בעל ערך, מעבר ל”גרביים פשוטות”? האם הם הופכות להיות אובייקט מיני?
בארכיאולוגיה ובאנתרופולוגיה, יש מונח שנקרא פטיש – חפץ שמכפר על עלילות כוח מיוחדות שהחברה מייחסת לו. לדוגמה, חומרים המשמשים בטקסי קרב, עצמות של קדושים שנפטרו, אבנים חקוקות שנשאו בתרבות לצורך קריאה לגשמי וירידה של הגשמים בעונה המתאימה.
בפסיכולוגיה, ההגדרה של פטיש היא בעיקר בהקשר המיני; ה-ICD-10 מגדיר פטי סיזם כר dependence על חפצים שאינם חיים כדי לקבל עוררות מינית וסיפוק. חפצים אלו הם לרוב בגדים, תחתונים, נעליים, חומרים בעלי מרקם ייחודי כמו גומי, עור או סילק. הם יכולים גם להיות ציוד המשמש באקטים של BDSM, כגון אזיקים. בעוד שמכנים תופעות כמו “פטיש רגליים” או “פטיש ידיים”, המיקוד הוא למעשה בחלקי הגוף – אך אלו מינים אחרים של התנהגות. פטישים אמיתיים עוסקים בחפצים, לא באיברי גוף.
מי שמתמכר לחפץ שהוטבע בו פטיש חווה חוויה שונה לגמרי מאלה שאינם פטישיסטים. עבור הראשון, גרב היא לא רק פריט לבוש; היא אובייקט שמזמן רגש מיני. אם נחשוב על זה, רוב האנשים מתקשים לחוש תשוקה או עוררות במצבים רגילים, ולכן חשוב להבין כיצד המוח האנושי יוצר סקסיות בתנאים שנראים לא-ארוטיים לרוב.
לכן, השאלה המרכזית היא: האם רכישת מים ממקלחת של מידראס במצלמת רשת היא בעצם, או לחלופין, נסיון לקיים יחסי מין?
התרבות האמריקאית משקיעה מאמץ עצום לסווג הכול ל”סקסי” או “לא-סקסי”. חלק מכך נובע מרצון לדעת אם הפעילות חוקית או לא. לדוגמה, תשלום למנהלת זנות כדי שתעביר לך עונש – יכול להוביל לכלא, בעוד שתשלום לפיזיותרפיסט אינו איסור; תשלום לאישה זרה שמסתכלת עליך במעיל תחתונים בעת שאתה מזדיין – גם זה עלול לסכן אותך, לעומת זאת, תשלום להצגה של הלבשה תחתונה או לתצוגת אופנה עם אותה פעילות שאינה נוגעת לזנות – מותר. חוקים אלה משקפים לעיתים קרובות קווי דמיון בין פעילויות, אבל גם ביקורת, ומטרתם להגן על המוסר הציבורי.
הסיבות שמנהיגים אמריקאים קוטעים בשאלות של סקסיות כוללות דברים כמו:
- אם אעשה משהו, האם אחשב לבתול?
- אם אעשה משהו, האם אני אשמת בחטא התאווה?
- אם אעשה משהו, האם זה נקרא בגידה?
- אם אני אוהב לעשות משהו, האם זה נחשב ל”פרובוקטיבי”? “הפכפך”?
- אם אני אוהב לעשות משהו, מה זה אומר על ההגדרה המינית שלי?
מצד אחד, אנשים—ובעיקר גברים—מוצאים תמיד דרכים לגשש לעבר חוויות ארוטיות מגוונות: עיסוק באוננות במכוני תצפית, צפייה בהנחות תשלום באירועים כמו Victoria’s Secret, שיחות תפקידים וגרסאות גיל או תפקידים בחדרי שיחה, שירותי ליווי, קבלת תוצאות “שמחות” במרכזי עיסוי.
(אנא שימו לב, שאני לא מתייחס לפעילויות שאינן בהסכמה, כמו הפקות סרטונים של תחרויות לתוך מכנסי המדרגות או מגע באזורים אסורים במדרגות אוטומטיות).
רוב הפעילות שמתיימרת להיות חיפוש אחר חוויות ארוטיות היא בעצם משאלות, צרות, תסכול, בדידות או חוסר הערכה עצמית של הגברים שמאבדים את עצמם במרוץ אחרי ריגושים. במערכות קפיטליסטיות, נשים תמיד מכירות תרופות רגשיות לגברים אלו. תרבויות שמקדשות צניעות או מקואות רגשיות כמו ויקטוריאנית או אמריקה של המאה ה-21, תמיד מגדירות פעילויות כאלה כ”מיניות”, ומקבעות אותן כטאבו. זה מוסיף לדימוי של בושה, ומעלה את הסיכון החוקי של כל המעורבים — לרוב, האישה סובלת יותר, אך גם הגבר לא חסין.
הכנסיות, ברים ורשתות חברתיות משווקות גם כן “תרופות רגשיות” אלה, בין אם באמצעות תוכנים דתיים, מפגשים חברתיים, או פרסומים מקוונים.
המסקנה היא שהתרבות האמריקאית בנויה כך: אם אתה לבד, אולי תנסה לבקר בבר; אם אתה חושש מחוסר משמעות החיים, תוכל למצוא נחמה בכנסייה; ואם אתה חסר מיומנויות חברתיות, תעדיף להישאר בבית, להאזין למדיה חברתית, לשחק במשחקי וידאו.
אם אתה מחפש שחרור מהעומס הרגשי הזה דרך התחברות אירוטית, תוכל לקנות חפצים, אבל לא תוכל לקיים קשרים עם בני אדם אמיתיים. ואל תתפלא, אם גם זה יכשיר את הקרקע לפעילות שאסורה על פי חוק, כלומר, חפצים או חוויות שייקבעו שהם “מיניים” באופן חוקי או חברתי. העתיד מראה שפעילות כזו תמשיך להתפתח, ואתה, ככל הנראה, תיאלץ לבחור בין לבד לבין רכישת חפצים, בעוד שהגבול בין מין ליצר הלאומי הולך ומיטשטש.