חשיפת סוד אינה הופכת אדם אוטומטית לחושף שחיתויות, ופגיעה בנשיא אינה בהכרח מעשה של הגנה על נשים. ההבחנה הזאת חיונית כשחוזרים לתפקידה של לינדה טריפ בפרשת ביל קלינטון ומוניקה לווינסקי. טריפ, שמתה באפריל 2020 בגיל 70, מסרה לחוקרים הקלטות סודיות של שיחות עם לווינסקי. אפשר להכיר בחשיבותן לחקירה ובו בזמן לשאול אם הדרך שבה השיגה אותן ראויה להערכה מוסרית, ובוודאי אם נכון להציג אותה כמעשה פמיניסטי.
זו אינה שאלה של נאמנות לקלינטון. אפשר לבקר בחריפות את התנהלותו, את השימוש שעשה במעמדו ואת השקרים שנקשרו בפרשה, בלי להפוך את מי שחשפה אותה לגיבורה. גם ההפך נכון: ביקורת על טריפ אינה מחייבת להתעלם מהאחריות של הנשיא. הסיפור מורכב יותר מחלוקה לשני מחנות פוליטיים.
בין חשיפת סכנה לציבור להפרת אמון אישי
יש מקרים שבהם חשיפה מוצדקת דווקא מפני שהיא מפרה את כללי השתיקה של ארגון. ברט קרוזייר, מפקד נושאת המטוסים תאודור רוזוולט, התריע ב-2020 על התפרצות הקורונה בקרב אנשי צוותו וביקש סיוע. הרופא הסיני לי וונליאנג הזהיר עמיתים מפני מחלה חדשה בווהאן, ננזף בידי הרשויות ובהמשך מת לאחר שנדבק. הנסיבות שונות, אך בשני המקרים עמדה במרכז סכנה בריאותית ממשית.
הדוגמאות האלה אינן מבחן משפטי למעמדו של חושף שחיתויות. הן כן מחדדות שאלה מוסרית: מה נחשף, את מי החשיפה אמורה להגן, והאם הפגיעה הכרוכה בה נחוצה להשגת התכלית הזאת? עצם הנכונות להסתכן אינה מספיקה. גם תוכן המידע, דרך השגתו והמחיר שמשלמים אחרים צריכים להיכלל בשיקול.
במקרה של טריפ, נקודת המוצא הייתה קשר אישי. לווינסקי שיתפה אותה בפרטי יחסיה עם קלינטון מתוך אמון. טריפ הקליטה שיחות ביניהן בלי ידיעתה של לווינסקי, ובהמשך העבירה את ההקלטות לחוקר העצמאי קנת סטאר. העובדה שהמידע נעשה רלוונטי לחקירה אינה מוחקת את הפרת האמון שקדמה לכך.
מה קרה בפרשה ומה לא קרה
הקשר בין קלינטון ללווינסקי החל כשהייתה בת 22, בתקופת עבודתה כמתמחה בבית הלבן. כאשר הפרשה נחשפה לציבור ב-1998 היא הייתה בת 24. היא לא מסרה מלכתחילה את סיפור היחסים לעיתונאים כדי שיפרסמו אותו; השיחות הפרטיות שלה עם טריפ היו חלק מרכזי בשרשרת האירועים שהובילה לחשיפה.
גם התוצאה הפוליטית דורשת דיוק. בדצמבר 1998 אישר בית הנבחרים סעיפי הדחה נגד קלינטון בגין עדות שקר ושיבוש הליכי משפט. בפברואר 1999 זיכה אותו הסנאט, והוא לא הודח מתפקידו. ההליך לא עסק רק בשאלה אם התקיים קשר מיני, אלא גם בהתנהלותו במסגרת הליכים משפטיים ובאמיתות הדברים שמסר.
הדיוק הזה משנה את הדיון. אין צורך להמעיט בחומרת מעשיו של קלינטון, אך גם אין הצדקה לתאר את עצם חשיפת היחסים כהישג מוסרי שמכשיר בדיעבד כל אמצעי. שאלת אחריותו של הנשיא ושאלת יחסה של טריפ ללווינסקי קשורות זו בזו, אבל אינן אותה שאלה.
בחירה חופשית אינה מוחקת פערי כוח
לווינסקי הייתה אישה בגירה, ויש לכבד את יכולתה לתאר את רצונותיה ואת בחירותיה. הצגתה כמי שאין לה שום שיקול דעת עלולה לשלול ממנה בדיוק את העצמאות שהדיון הפמיניסטי מבקש להגן עליה. עם זאת, בגירות והסכמה אינן הופכות כל קשר לשוויוני.
בין נשיא ארצות הברית למתמחה צעירה בבית הלבן היו פערי מעמד, ניסיון והשפעה עצומים. אפשר להכיר בכך שהיא רצתה בקשר, ובאותה נשימה לבחון את האחריות המוגברת שהייתה מוטלת עליו. אלה אינן טענות סותרות. הכרה ברצון של אישה אינה מחייבת להתעלם מהתנאים שבתוכם היא פועלת.
מאותה סיבה, אין בסיס לקביעה שלווינסקי הבינה מראש את מלוא ההשלכות של הקשר. אדם יכול לבחור במערכת יחסים בלי לצפות חקירה פדרלית, חשיפה עולמית ושנים של לעג. הסכמה לאינטימיות אינה הסכמה לכך שפרטיה יהפכו לרכוש הציבור.
המבחן הפמיניסטי אינו מי פגעה בנשיא
פמיניזם אינו מחייב נשים להסכים זו עם זו, לתמוך בכל החלטה של אישה אחרת או לשמור בסוד כל מעשה. יש נסיבות שבהן דיווח על התנהגות פסולה נחוץ, גם במחיר של פגיעה בקשר אישי. אבל כדי להצדיק חשיפה כזאת צריך לבחון את מטרתה, את נחיצותה ואת הדרך שבה היא נעשית, ולא להסתפק בכך שבמרכזה עומד גבר בעל כוח.
כאן טמון הקושי בהצגת טריפ כגיבורה פמיניסטית. הקלטה חשאית של אישה שסומכת עלייך אינה נעשית מעשה של סולידריות רק משום שהיא מסבכת נשיא. מנגד, אין צורך לטעון שיודעים בוודאות מה היו כל מניעיה של טריפ. אפשר לבקר את פעולותיה ואת תוצאותיהן בלי להמציא לה כוונות ובלי להפוך אותה לדמות חד־ממדית.
גם את הביקורת עליה צריך להפריד מהלעג למראה שלה או מהשמצות מגדריות. התנגדות להפרת אמון אינה מצדיקה השפלה של מי שהפרה אותו. אחרת, הדיון משחזר את אותה תרבות ענישה שהוא מבקש לבקר.
פרטיות אינה פרס על התנהגות טובה
לווינסקי נשאה מחיר ציבורי ואישי כבד. במשך שנים הדיון בה התמקד בגופה, במיניותה ובבדיחות על חשבונה, במקום לבחון באופן ענייני גם את אחריותו של האיש החזק במערכת. אין פירוש הדבר שאסור לבקר בחירות אישיות. ההבדל הוא בין ביקורת על פעולה לבין הפיכת אדם למטרה קבועה להשפלה.
גם הטענה שלווינסקי הייתה צריכה לדעת שלא לספר מחמיצה את העיקר. שיתוף חברה בסוד אינו הרשאה להקליט, למסור או לפרסם אותו. אפשר להמליץ על זהירות בבחירת אנשי סוד, אך האחריות להפרת האמון אינה עוברת בשל כך אל מי שנתנה אמון.
הלקח מהפרשה אינו שנשים פטורות מאחריות, וגם לא שכל סוד חייב להישמר בכל מחיר. הוא שיש להבחין בין אחריות, זכות לפרטיות ועניין ציבורי. אפשר לדרוש מנשיא דין וחשבון, לכבד את עצמאותה של אישה צעירה ולבקר את מי שהקליטה אותה בסתר. אף אחת מהעמדות האלה אינה מחייבת לוותר על האחרות.