קוונטון מחליפה את איגודי ההגנה על ילדים — למי צריך להטיל את האחריות

קבוצות הפועלות למען הגנת הילדים מתלוננות כי תנועת QAnon דוחקת אותן הצדה. נושא ההגנה על ילדים הוא כה נפוץ ופופולרי, שהאמריקאים מרגישים זכאים לחרדת יתר כלפי הנושא ומושכים אליו את תשומת הלב מבלי לדעת יותר מדי על הארגון או גם לא ממש אכפת להם. רבים מאמינים באמונה עיוורת בטענות שהנושאים הללו מעלים, ומבצעים זאת מתוך חוסר מודעות או נקודת עניין מוגבלת.

מאות אלפי תומכים של תנועת QAnon מאמינים כי המפלגה הדמוקרטית משתתפת באוניה עולמית של פולחן שדים, סחר בילדים ומעשי זדון אחרים, שמתרחשים במימדים חסרי תקדים. תמיכתם היא עמוקה כל כך שהם רואים בה מאבק במזימה עולמית שנועדה לפגוע בילדים, ושהנשיא טראמפ תומך במאבק זה באופן מאוד נחרץ. ישנם מקרים שבהם הנשיא עצמו שיתף בטוויטר הצהרות שמציגות אותו כתומך במאבקים בשרת הפנים של ההון השחור וממשיכי תורת הקונספירציה, תוך הטעמת האמינות של המסרים שהעבירו תומכיו.

הקמפיינים של QAnon כוללים יוזמות כמו “חיי הילד חשובים” והשתלטות על תנועות וכלים חברתיים כמו #SaveTheChildren ו-#SaveOurChildren בפלטפורמות שונות כגון פייסבוק, אינסטגרם וטוויטר. הם משדרים מסרים בהולים על סכנות של פדופילים וסוחרי סחר בילדים, ומזמינים את ההמונים להתעורר ולהציג פעולות מחאה ומעורבות תגובתית שיכולות לכלול הפגנות, פעולות עצמאיות ואיומי אלימות.”

בנוסף, תנועת QAnon מטעינה דמויות ציבוריות מובילות מתחומי הפוליטיקה, הבידור, התקשורת והדת, כמו אופרה וינפרי, האפיפיור פרנציסקוס והילרי קלינטון, שכל אחת מהן מושחלת כבשה חלק במזימה העולמית של החטפות, אונס ורצח של ילדים, כביכול, כדי לטעון שהן חלק מרשת חובקת עולם שמטרתה לפגוע בילדים. ההאשמות האלה, המופרכות לכאורה, מעוררות היסטריה ומשמשות להכוונת הציבור למקומות אפלים של חשדות ואשמות מופרזות.

מוסדות מובילים כמו “הצילו את הילדים” ו”מכון הלאומי לחסד ולילדים נעדרים ומנוצלים” אינם מרוצים ממה שהם מכנים חתרנות והפרעה לפעילותם הציבורית והחברתית החשובה, שעליה הם מבוססים בעיקר לאיסוף תרומות ותגבור המודעות. אך יש הטוענים כי הפעילות וההאשמות של חלק מהארגונים הללו, לאורך זמן, יצרו תשתית מיתוסים ומורכבות שהנחו את הזירה לכיוון של קונספירציות ותיאורים מוגזמים, שמקלים על קיומם של תנועות כגון QAnon לחדור ולהרחיב את השפעתן.

למשל, ארגוני חסד כ”נציג הלאומי לחיסול הפשע” פזרו את המיתוס של “סכנת זרים” ויעלו את ההכפשות על שיעור החטיפות והפגיעות בילדים, תוך הרחבת ההגדרות ל-“ניצול מיני” ו-“סחר בילדים” מעבר לכל קנה מידה ריאלי. הם ייחדו את המושגים בהגדרות מעורפלות ואי-ודאיות, כמו “ילדים בסיכון לפעילות זדונית” או “ילדים שהוגדרו כמבוקשים”, ואף יצרו בהילות בנוגע לחקיקה מחמירה שמטרתה מלחמה בפשיעה המינית מבלי אכן להוכיח כי יש ביקוש אמיתי לכך.

נתונים מוכרים ומבוססים

כמה ילדים נחטפים בארצות הברית בכל שנה? כמה מהם עומדים בפני עינויים מיניים, נרצחים או נמכרים? אלו שאלות שניתן לסקור ולהבהיר באמצעות נתונים סטטיסטיים, שמציגים כי המספרים נמוכים משמעותית מן התפישות הציבוריות המוטעות. רוב הילדים שנעדרים חוזרים בתוך 24 שעות, ורוב המקרים שאינם כאלה נובעים משתלשלות משפחתיות קיצוניות במאבקי משמורת, ולא מזימות בינלאומיות.

בעוד שפרסום ומימון עשויים להיות מושכים יותר עבור ארגונים שתפקידם לסייע ל-1,000 ילדים שנחטפו או נעלמו מתוך 74 מיליון ילדים בכל הארץ, קל יותר לשווק אגדה של תעשיות סחר בינלאומיות ומזימות תואמות של עבירות מין, מאשר לנהל קמפיין שמבוסס על נתונים ומחקר מדויק. ההסתכלות המוטעית הזו משרתת את המטרות של תנועות קונספירציה, שמטרתן לשכנע את ההמונים שהעולם כולו נמצא בסכנה, ושההגנה תבוא רק באמצעות פעולה רגשית ומוטה.

אותן קבוצות, כמו NCMEC, משקיעות מאמץ בפרסום الأخبار שמציגות את המצב כאסון עולמי על סף קריסה, ומזהירות על “הסכנה הממשמשת” של איבוד יותר מדי זכויות ואפשרויות להגן על הילדים בעולם שמשנה את חוקיו ומוסרו. בעזרת הפחדות, סיפורי זוועות והכפשות, הושבע הציבור שלא באמצעות עובדות, כי יש צורך במבצעי חירום ומדיניות מחמירה דווקא כדי להבטיח את בטחונם של הילדים.

QAnon מפתחת קונספטים פשוטים אך מרתקים, המאפשרים להסביר תופעות מורכבות ומחשבות עמוקות בנושאים חברתיים, פוליטיים וביטחוניים, במילים פשוטות של מזימה עולמית, סיכון תמידי ופתרונות קסם בלתי אפשריים. התיאוריה הזו מצליחה לחדור ללב הציבור בזכות השימוש באי-ודאות, בהוכחות בלתי רלוונטיות ובעיקר באימה.

ארגוני ההגנה על ילדים, המעדיפים להאמין במה שהם חשים כנכון מבלי לבסס את הטענות על עובדות, עלולים לטעת בלב הציבור אמונות שווא ולסייע להפצת תיאוריות קונספירציה המזינות את הפחד והאלימות. במקום להיאבק במימדי הפשיעה האמיתיים, הם שרים את אותו שיר שקרי שמוביל למרחק מהעובדות ומן ההכרה כי האמת נוגעת בעיקר בפעולות ממשיות וממוקדות כדי להגן על הילדים.

האם נכון להמשיך להאמין במיתוסים, בשקרים או באמונות תפיסה שמוטעות על, כביכול, פשעים מתפרצים וחד-פעמיים? או שמן הראוי להעדיף את האמת, את המדע ואת ההוכחות העובדתיות, על מנת לתת מענה שכולל ועקבי יותר לסכנות האמיתיות שמאיימות על דור העתיד? במקום להפיץ פחדים ואשמות שווא, אולי עדיף להתמקד בדרכים מקצועיות ומבוססות, שיסייעו באמת לשפר את ביטחונם של הילדים בכל הקהילות והחברות.