אני שמח על נפילתו של ג’רי פאולל ג’וניור – בדיוק כפי שהיה שמח על כשלונם של אחרים.
אם פספסתם, ראוי לציין כי נשיא אוניברסיטת ליברטי, אחת מהמוסדות הרפובליקניים הקיצוניים והנוצריים הקיצוניים, שתה וצילם את עצמו כשהוא משועשע על יאכטה לצד אישה שאינה אשתו, כשהז’קט שלו פתוח וטיפה משולבת באורחות חיים שאינם תואמים את הקוד המוסרי שלו. המוסד האקדמי שהקים מינה אותו בחלק מהזמן ל”חופשה לא מוגבלת”.
הסיבה היחידה לחשוב על זה היא שהאוניברסיטה מחייבת קוד אתי מחמיר המ prohib וש חיי מין שאינם במסגרת הנישואים, ואי קבלת תכנים ארוטיים או חשופים בפלטפורמות תקשורתיות. האוניברסיטה פועלת לכיוון שדרוג הערכים החברתיים בארה”ב, תוך ניסיון לקשור בין הדת למדינה, ולחנך נשים להיות עוגנות ומרות מצווה בלבד.
פאולל הוא בין התומכים הבולטים של הנשיא דונלד טראמפ, שמתנהג באותו אופן של דבקות דתית כזו של נירו, אך במובן המוסרי, הטראמפיסט אינו נקי יותר – הוא שואב תמלוגים כלכליים מהפוליטיקה הדתית, משדל ומוכר את ההטבות הזמניות בלי להחמיר על עצמו ואנשי משפחתו. טראמפ אינו טוען לחריגה שונה – הוא רואה כל עסקה, מין ויחסים כסוג של עסקה שניתן להרשות לעצמך אם אתה משלם באשראי.
לעומת זאת, פאולל הוא מאמין של ממש, המחויב להקנות עוד מאמינים אמיתיים, שמומלץ להיבחר למועצות המקומיות, תחת התירוץ של “חינוך”.
ולכן, ריבוי המנהיגים הנוצריים שנפלו עם מימדי הונאה ופריצות מין? פשוט יום בו משיצים את השמצותינו. ביקורת על תבניות ההונאה והצביעות של אנשים שמאמינים באידיאולוגיות של שליטה על מקרי המין של אחרים אך מתקשים לשלוט במעשיהם עצמם, היא כמו ד shooting fish in a barrel, או לתהות על הלחות בפלורידה, או להתלונן שככל שאתה צופה יותר בפייסבוק כך אתה מרגיש גרוע יותר – ואז ממשיך לעשות זאת.
הדבר המעניין לדיון הוא כיצד פאולל, כמו כל הונאים אחרים, מקלקל את התפיסה של המין, כאשר הוא נופל מחרף הכבוד הציבורי. אנשים שנראים צדיקים, המתנגדים בפומבי לחיי מין לא מוסריים ולא פתוחים, מוסיפים שמן למדורה ומקלקלים את התפיסה החיובית של המין כאירוע שמח ומחזק את החיים. הם גם מקשים על אנשים שאינם מתעניינים במין לזהות את הקשר ההומניסטי המשותף שלהם עם אלו שכן חווים אותו באופן פעיל.
מאז אני שמח על נפילתו של פאולל – אכן, אבל הלוואי שזה קרה בדרכים אחרות, כמו למשל גניבה, עבירת תנועה או התפרצות. כשנחשפים כתחבולה, כשכשלון האמונה שלך מתגלה ככסות חנופה לניצול עצמי, מותר לך למזער את הפגיעות בדת, שהיא זו שאפשרה את חוסר המוסר שלך. אבל חשוב מאוד שלא תיקשר רע את המין בדרכך מטה.
כשנאמר לפאולל שהוא צריך לנסות להיות “ילד טוב” מכיוון שהחפץ נפגע, זו עוד הבעה של הבעיה – הרעיון שנטייתנו המינית היא מאבק תמידי בין הפני המוסרי הפנימי שלנו לבין הנטייה התשוקתית. למעשה, המין הוא אחד מתחומי החיים הרבים שבהם אנחנו מנסים לגדול ולהיות בני אדם אחראיים ואתיים. אין זה תחום מיוחד שצריך לפקח עליו בנפרד ולאחוז בו באיזון מושלם, אלא חלק טבעי ובלתי נפרד מחיינו.
המיתוס שלפיו המין מלווה במאבקים אתיים מיוחדים (“לנסות להיות ילד טוב”) מסייע לנו לשמור מרחק פסיכולוגי ממה שאנו באמת מרגישים ורוצים – זה למעשה סוג של הימנעות מכנות עם עצמנו, המסתירה את הפחדים והפשעים הסודיים שלנו.
זו הסיבה שאנשים שותים יותר כשמדובר במיניות – הם לא רוצים להתמודד עם הנטיות והפנטזיות שלהם, ומאשימים את האלכוהול בהחלטות שהם עצמם מחרימים.
כשדמויות ציבוריות נופלות בגלל מין אסור, שעוברת החשיפה והשקר, תופסים את המין כביקר, כרצון מושחת, כבדים במיוחד (כמו פתיחות במערכות יחסים, פער גילאים משמעותי בין בני זוג, BDSM ואלטרנטיבות מיניוניות שפוגעות בנורמות). הנטייה להאשים את המין באחריות על תוצאות שליליות היא תופעה רחבה של קיטוב ומאניה במושגים מוסריים.
אבל הנטייה והדחפים הם לא אותו דבר. תשוקה חד-צדדית, חוסר אכפתיות לפגיעה באחרים – אלו לא אותו דבר. אהבת ארוס והרס עצמי אינם תכונה אחת. זו אחת מהעבירות החמורות של פאולל – he שותף להפיכת המין לדבר מלוכלך, מכוער, ומושפע מהצדקות של הונאה, קנאה וקנאות עצמית.
המוסד של פאולל רוצה למנוע מאחרים לעשות את מה שהוא עצמו רוצה – וזה כבר חוסר חיוביות מוסרית עמוקה. מעבר לפסיכולוגיה הזו, הוא ניזון מדאגות מהפסיכולוגיה של עץ הדעת בסיפור אדם וחווה – הפחד מידיעת המין והקנאות לקדושתו, במקום את ההנאה והאור שבאה עם חשק ומין כאורח חיים שמח ומענג.
אבא, בן – אותו דבר, הבן.