כידוע לכם, בכל שבוע אני עובד עם זוגות שאינם מצליחים להתמודד עם נושאים הקשורים להופעת הפורנוגרפיה בחייהם. שיחות אלו נוגעות לעיתים קרובות להשפעות הרגשיות והזוגיות של הצפייה בפורנוגרפיה, וכן לדרכי הטיפול וההתמודדות עם הנושאים הללו.
רוב הנשים ההטרוסקסואליות שרוצות שהבן זוג שלהן יפסיק לצפות בפורנוגרפיה מציגות סיבות מובנות וידועות מראש: החשש מבגידה, תחושת שנאה להרס התשוקה ביניהם, תחושת אוטונומיה מינית המנוגדת לה, ציפיות התנהגותיות וסטנדרטים חדשניים של מה שמוגדר כנורמלי שמגדרים שונים לא משתפים אותם, ובעיקר, ההבנה כי הפקת הפורנוגרפיה עלולה להזיק לשחקניות המצלמות, להפחית מחשיבותן האנושית ולהעיד על סיבות מוסריות ומוסריות נוגעות לעניין.
מאחר ורוב האנשים המוסיפים לצפות בפורנוגרפיה עושים זאת תוך כדי גירוי עצמי (מכיוון שהן כוללות אוננות), ההגבלה שהן מבקשות היא בדרך כלל “לא צפייה בפורנוגרפיה ולא אוננות”. יש לא מעט גברים שמסכימים להסכם כזה, לפעמים מתוך רגשי אשמה, בושה או פחד. חלק מחלקם מנסים להפסיק, אך לרוב אינם מצליחים לשמור על ההחלטה לאורך זמן — אחרי תקופה מסוימת הם חוזרים לאוננות בפורנוגרפיה, ולעיתים קרובות הם לא מעדכנים את בת הזוג שלהם על השינויים שיוזמים.
לעיתים קרובות, אני שומע נשים או חברות באשרן שמציעות “אם תפסיק לצפות בפורנוגרפיה, תוכל לאונן ללא מגבלה.” הצעה זו, למרות שנראית הגיונית לחלק, נושאת בזמן אמת משמעויות שונות ומשונות, ולעיתים קרובות היא מבוססת על רצון לשליטה, תחושת עליונות או חשש מפני הפחד מפני תחרות מינית בין נשים, או כדי להרגיש שהגבר מתייחס יותר אליה.
למרות ההבנות והכוונות של המציעה, חשוב להבין שברוב המקרים, ההחלטה להפסיק לצפות בפורנוגרפיה ולשלב אוננות בלי פורנוגרפיה בפעילות המינית היא לא פתרון אמיתי או שורשי לבעיות הזוגיות. זה יותר ניסיון להרגיש שליטה, להקטין תחרות רגשית, ולהוסיף חוויית הצלחה רגעית שמעלה את התחושה שיש שליטה בחיים האישיים.
כאשר גבר פונה אלי בייעוץ אישי ומספר כי בת זוגו ביקשה ממנו לא לצפות בפורנוגרפיה, אני מניח שהוא יחליט לנסות לחשוב על פורנוגרפיה ולקונן עליה במוחו במקום לצפות בה בפועל. זוהי פעולה שהאדם מבצע מאז ומעולם — הדמיות, פנטזיות וחשיבה על תכנים מיניים הם חלק בלתי נפרד מהחוויה האנושית, וגם סוג של מנגנון התמודדות טבעי מול התענוגות המיניים הפומביות והחיצוניות.
כאשר אני שואל את הלקוחות מה ההישג שהשיגו מההסדר החדש, התשובות תמיד מצביעות על כך שהן מרגישות שהן מרגישות טוב יותר, פחות כועסות או פחות מתוסכלות. אך בפועל, לא תמיד מדובר בשינוי משמעותי עמוק, ולעיתים התסכול חוזר בכל פעם שמבנה ההסדר לא מוביל לשינוי רגשי אמיתי, אלא רק להתמודדות קוסמטית או זמנית.
גם אצל הגברים, לעולם לא משמעתי שחרור רגשי אמיתי מבעיית הפורנוגרפיה — לא שמיעו שאני שומע שהם מרגישים שהשקיעו בבריאותם המינית או שנוצר שיפור באיכות היחסים שלהם בעקבות ההפסקה, וגם לא שיש השלמה או תיקון של קונפליקטים זוגיים שבעקבות ההחלטה להפסיק לצפות בפורנוגרפיה. הדברים שהאדם באמת רוצה הם שינויים עמוקים יותר במערכת הזוגית, בתחושת ההגשמה המינית ובהבנה הדדית של הגבולות והציפיות.
אם ברצונך לשפר את הקשר הזוגי ולהגיע לקרבה מינית עמוקה ומשמעותית יותר, קיימות דרכים יעילות הרבה יותר מלהדק את ההסכמים הבלתי מושגים על הפורנוגרפיה או האוננות. להלן מספר המלצות שיכולות לסייע לשפר את הקשר המיני בין בני הזוג:
- להיות פתוחים ולהביע באופן תדיר את ההערכתך למראה הזוגי שלה, במה היא מושכת אותך ואילו תכונות אהובות עליה במיוחד.
- לשלב מגעים מזדמנים ביום-יום, כמו נגיעה בכתף, בשיער או ביד, בפחות מקרים של פעם ביום, כדי לשמר קרבה וקשר ראשון.
- להיזכר ולשתף חוויות מיניות נעימות שחוויתם יחד, עדיף כאלו שהתרחשו לפני כמה שנים כדי להחזיר את הזיכרון והחיבור לחוויות חיוביות שהיו בעבר.
- להביע את הרגשות שלך לאחר יחסי מין נעימים – תחושה של קרבה, חיות, יופי, אצילות או רכות. זה מגביר את ההזדהות והחיבור הרגשי.
- לקבוע למשל מפגש זוגי של קירוב באמצעות אקטים של חיבוק, נשיקה, ליטוף או סתם הלבשה מחוברת, ולחקור כיצד ניתן להרחיב את חוויית הקרבה באופן הדרגתי, מבלי להלחיץ או להגדיר יותר מדי את ההגבלות שלגביהן קיימת הסכמה.
ולכמה טיפים שכדאי להימנע מהם:
- לא לבקר את המין הקיים או להתלונן על תדירות נמוכה של יחסים; במקום זאת, כדאי לדבר על הדרכים בהן תרצה להרגיש יותר סיפוק או שותפות מימית. לדוגמה: “האם נוכל לקחת יותר זמן בכל מפגש,” או “הסכמה שחדירה לא מטרה ראשונה,” או “להתייעץ בינינו תוך כדי התהליך.”
- לא לומר לבן הזוג שיפסיק לצפות בפורנוגרפיה או לחדול מלהיניע עצמו; זו דרישה שאינה משרתת את המטרה, לעיתים היא מייצרת התנגדות או דחייה.
אם אתה מודאג שהחברה שלך מקדישה יותר מדי זמן לצפייה בפורנוגרפיה, חשוב לנהל שיחה גלויה על החששות שלך—בדומה לדרכים שנוהגים לדון על הרגלי כושר, שימוש בסמים או תחביב אחר. גישה שמבוססת על שיתוף פעולה, שבו אתם מגלים עניין משותף לבדוק את המצב יחד, היא בדרך כלל יותר יעילה מ”להאשים” או להטיל אחריות. להביע דאגה כנה, לתת מקום להביע דעות ותחושות, ולחפש ביחד פתרונות, הם צעדים קריטיים לעבודה משותפת.
אם בן הזוג לא מעוניין לדבר על כך, יש לשאול את עצמך מה התמורה שתוכל לקבל משינוי זה, והאם דרישה זו אכן תורמת ליחסים או מרחיקה אותם. לפעמים, היכולת לקבל את בן הזוג כפי שהוא ולהבין שהתנהגויות מסוימות אינן בהכרח מחבלות או מזיקות באופן קריטי, היא הצעד הטוב ביותר שיכול להיות. כל זאת מתוך הבנה שהשגת שיתוף פעולה אמיתי דורשת שיח מכיל, פתוח וללא שיפוט מיותר.