אני באה לשבח את האסטרוגן, בעיקר בנוגע לנשים שנמצאות בשלב הפרישה, ובעוד רבות נמצאות כבר בו, ומבינות שיש צורך להתמודד עם תסמיני המנופאוזה והשיטות השונות לטפל בהם.
אין בכוונתי לדבר כאן על השימוש באסטרוגן בקרב צעירים, שזה נושא נפרד לחלוטין ומוכר מצעד אחר מצעד.
לכל היותר, מדי שנה נכנסות כעשרות אלפי נשים למנופאוזה, כאשר בכל יום מתווספים יותר מ-6,000 נשים למעגל הזה. מכיוון שאורך החיים של נשים מתארך במהלך המאה ה-21, ורבות חיות מעבר לגיל 50 — שם לרוב מתחילה המנופאוזה — חשוב שכל אישה ושותפתה יבינו את התסמינים השכיחים ויוכלו לבחור את הטיפול המתאים להן ביותר.
תסמיני המנופאוזה יכולים להפריע מאוד לאורח החיים, ומכילים גלי חום, קשיי שינה, דפיקות לב, שינויים במצב הרוח, וירידה בדחף המיני. אך מעבר להפרעות הישירות, זהו שלב בחיים שבו נשים יכולות לנקוט צעדים לשימור בריאותן ולמנוע מצבים רפואיים הקשורים בגיל מאוחר. ביניהם מחלות ניווניות כמו דמנציה, מחלות לב, ואוסטאופורוזיס — מחלות שהן שורש הבעיה ומשפיעות על תוחלת החיים.
ולא כן, האם אסטרוגן מסוכן? האם הוא גורם לסרטן השד?
בתשובה קצרה — לא.
אך זהו מיתוס פופולרי שמונע מרבות מלקבל את הטיפולים שהן זקוקות להם. מאיפה הגיע הרעיון הזה? עד 2002, החוקרים והקהילה הרפואית הסכימו כי אסטרוגן הוא כלי שימושי במתן הקלה על תסמיני המנופאוזה.
המיתוס הממשלתי: המחקר של ה-WHI
בשנות התשעים, הממשל האמריקאי הכריז על תכנית מחקר עצומה לבחינת בריאות הנשים, שנקראה Women’s Health Initiative (WHI). תכנית זו התיימרה לבדוק לאורך 15 שנים, בתקציב של 600 מיליון דולר, סיכויים ותועלות של אוכלוסייה רחבה של 160,000 נשים בנושאי בריאות ואורח חיים. הרעיון היה לבחון כיצד טיפולי הורמונים, כגון אסטרוגן בלבד או בשילוב פרוגסטרון, משפיעים על הבריאות הכללית והתמודדות עם תסמיני המנופאוזה.
לצערם, התברר שהמחקר נתקל בבעיות משמעותיות. נבחרו נשים שלא מייצגות את האוכלוסייה הכללית של נשים בגיל זה — רובן שמנות, מבוגרות, כהות עור, ועשן סיגריות. בנוסף, הייתה נטייה גבוהה לפרישה מוקדמת של משתתפות, מה שפגע באמינות התוצאות. רק 4% מהמשתתפות היו בגיל 50-54, גיל קריטי להחלטה על טיפול הורמונלי, ולכן הממצאים של המחקר לא היו מייצגים מספיק.
בשנת 2002, בעקבות התוצאות שהראו כי טיפול הורמונלי מעלה סיכון לסרטן השד ולמחלות נוספות, הכריז ה-WHI על הפסקת מחקר מיידית. פרסום זה תפס כזעקת זהב בתקשורת, ואלפי נשים בארה”ב הפסיקו מיד את הטיפול שלהן, במבוכה מסוימת מרופאים שלקחו את ההודעה כפשוטה מבלי לקרוא את כול התוצאות והפרשנויות המלאות.
מאוחר יותר, מחקרים מעקב וביקורת עצמאית הראו כי ממצאי ה-WHI הוטעו, והחוקרים הראשיים עצמו הודו שבחלק מהמקרים התוצאות הוצגו באופן שמוביל לפסימיות מיותרת לגבי השימוש באסטרוגן. חלק מהחוקרים אף תקפו את ההחלטה להפסיק את המחקר באופן פתאומי, בטענה שהעובדות לא היו מובהקות ומנוגדות לאישור הקהילה המדעית הרחבה.
מחקרים שנעשו בעולם כולו הראו כי אסטרוגן אינו ממליץ על סיכון גבוה לסרטן השד, ושהוא עשוי למנוע מחלות לב, שבץ ואוסטאופורוזיס — שהן הגורמים המרכזיים לתמותה בנשים בגיל מבוגר.
מדוע, אם כן, הרושם שורה שעולה מהתקשורת והפרסומים? כי “בעייתי” לשדר שכל כך הרבה נשים מרוויחות מטיפול באסטרוגן, וזה מונע מבעיות תודעה גדולות יותר — כמו מחלות לב, שהן הסיבה המובילה לתמותת נשים בעולם המודרני.
שאלות שנויות במחלוקת: האם אסטרוגן מסוכן וגורם לסרטן השד?
לגבי נשים שחוו סרטן שד, יש מחלוקת מקובלת — האם ניתן ליטול אסטרוגן? התשובה היא פשוטה: עבור מרביתן, כן. סרטן השד אינו נגרם ישר מיותר אסטרוגן בגוף; ומבוגרות שמפסיקות לייצר אסטרוגן ברמה של מעל 99% — לא תסבולנה מסרטן שד עקב חוסר באסטרוגן. ההפך: טיפול באסטרוגן, אפילו במצבי סרטן שד מסוגים שאינם אלימים במיוחד, עשוי להועיל ולשפר את איכות החיים.
נשים רבות חוששות יתר על המידה ומתקרבות יותר מדי לפחדים חסרי בסיס, בעיקר משום שהם שזורים בתפיסות תרבותיות שהן חלק מתפיסות עולם מוטעות. לדוגמה, רבים מפחדים מלטוס במטוס מסחרי, מבלי להבין שהסיכון ללהגיע לתאונה בדרכים הוא גבוה יותר – אפילו הרבה יותר – מאשר הסיכון בטיסה עצמה. ראיתי משרדי הורים מבוגרים שטסו לחו”ל, ומשום פחד, בחרו לטוס עם טיסות מרובות עצירות במקום באופציה הישירה והבטוחה יותר, מבלי לשים לב שהסיכון הכולל הוא גבוה יותר.
דוגמה נפוצה נוספת היא החשש מפני היעלמות או חטיפה של ילד על ידי זרים. הנתונים מראים ששכיחות מקרים כאלה נמוכה מאוד, ושהסיכון לרצח, חטיפה, או פגיעה בלתי צפויה אחרופחות משמעותי ממה שמדמיינים; בעוד שהסכנה של תרגול טקסטינג בזמן רכיבה על אופניים, למשל, היא גדולה בהרבה ומגיעה בשכיחות יומיומית.
ההמלצה היא שכל אדם ייקח שעת קורס אחת בלמידת סטטיסטיקה בסיסית — כדי להבין שלוש נקודות קריטיות:
- ההבנה של התפלגות נורמלית וכיצד תכונות והתנהגויות קלסטרות סביב ממוצע, ואיך קיצוניים פחות שכיחים ככל שהם רחוקים יותר מהממוצע;
- ההבדל בין מדגם אקראי לייצוגי ומדוע לא כל מדגם משקף את כל האוכלוסייה;
- כי תמיד יהיו מקרים מצטיינים שחורגים מן החפיפה הסטטיסטית, וכי הם אינם מעידים על תופעה שלילית כלל.
הפיכת חוויות נורמליות לבעיה רפואית
הטיפול בתסמיני המנופאוזה אינו שווה ליצירת תווית של מחלה או פתולוגיה. כפי שאנשים משתמשים בעזרי שמיעה, משקפיים, תרופות להפחתת תדירות תכופים בשתן, תרופות לקולסטרול, ומכשירי C-Pap לשיפור איכות השינה — כך גם טיפול הורמונלי יכול להיות חלק משגרת בריאות תקינה. חלק מהאנשים גם נוטלים ויאגרה, ומשתמשים בלחות לעניין המיני, הן לשם נוחות והן לשם תפקוד טוב יותר.
גם פעילויות כמו סודוקו או פאזלים, שנועדו לחרוג מבעיות הזדקנות, לא מראות תועלת מלאה ומוגזמות לכאורה, למרות שזה נעשה במטרה לשפר את הזיכרון והקוגניציה. האמת היא שתפיסות מוטעות על מחלות ותהליכי הזדקנות מובילות ליצירת דינמיקה בה אנשים מגדירים תסמינים נורמליים כבעיות רפואיות, מה שמוביל ליותר טיפולים מיותרים ופחות הבנה על תהליכי החיים הטבעיים.
יש המון ביקורת על הרדמה של תהליכים טבעיים של הזדקנות תחת כותרות רפואיות. אחת הסיבות היא שהגברת המודעות וההבנה על תסמיני המנופאוזה תורמת לדיון פתוח יותר, המבוסס על עובדות ומחקרים, ומקטינה את הסטיגמה שהחלק הטבעי של החיים הוא סיבה לבעיה רפואית.
בשוקלים תמיכה בהשלכות הגיל, חשוב להבין שיש זנים של תוספי תזונה ושיטות טיפול סימבוליות שמנסים לחקות את ההורמונים הטבעיים, אבל ברבים מהמקרים הם חסרי תכלית או אפילו מזיקים, פרט לכיס של מפתחי השיטות הללו. טיפול מותאם ומבוסס ראיות עם אסטרוגן, לעומת זאת, הוכח כיעיל לשימור הבריאות והארכת תוחלת החיים.
לסיכום, אסטרוגן הוא כלי חיוני לשיפור איכות החיים בגיל המעבר. לא כולם צריכים אותו, ולא כל אחת תזדקק לו, אך החשיבות שבהבנת המאזן בין סיכונים ויתרונות היא קריטית. טיפול באסטרוגן, בשילוב עם מודעות לנתונים המדעיים ולסיכונים המוטעים, יכול לשפר את חיי הנשים בצורה משמעותית, ולסייע בהארכת החיים באורח בריא יותר.
אם תעניין אתכם הנושא, מומלץ לצלול בספר Estrogen Matters: Why Taking Hormones in Menopause Can Improve Women’s Well-Being and Lengthen Their Lives—Without Raising the Risk of Breast Cancer בקצור, מדובר על פיתוח והסברה שמבקשים לשנות את התפיסות השליליות ולהביא למודעות מדעית חדשה.